בתוך מגדל יוקרתי בתל אביב, קומה 29, התקיים בכל יום חמישי בלילה מועדון מאוד פרטי. שמו היה “מועדון הסוכר”, ואליו לא נכנסים בלי הזמנה. לא מדובר במקום של מסיבות רועשות – אלא בסוג אחר לגמרי של חוזים: כאלה שנכתבים בין שורות, מחייכים בכוונה, ומתומחרים היטב.

מיה, תמר ונויה – שלוש חברות שמכירות מהשירות הלאומי, בחרו דרך אחרת לממן את התואר הראשון. הן היו חכמות, כריזמטיות, והבינו שהעולם לא תמיד משחק לפי חוקים של עבודה קשה ו-30 שקל לשעה.

“שוגר דדי” – זה היה הכינוי. אבל מי שראה את מר יגאל פינס לא חשב לרגע על סוכר. יותר על כסף. הרבה כסף. נדל"ן בהרצליה, שתי קומות בפריז, ובונבוניירת מרצדסים בחניה. אבל מה שהוא רצה, אי אפשר לקנות בבורסה: תשומת לב. הקשבה. מישהי שתשאל איך עבר עליו היום ותהיה באמת סקרנית.

בפגישה הראשונה, תמר שאלה:
“אז מה הסיפור שלך באמת?”
יגאל גיחך: “אני משלם כדי שלא ישאלו שאלות.”
תמר חייכה: “ואני כאן בשביל השאלות שאתה לא משלם עליהן.”

ככה זה התחיל.

מהר מאוד, הגבולות התחילו להיטשטש. מיה גילתה שיגאל שולח לה שירים שהוא כתב כשהיה בצבא. נויה התחילה לנהל לו את היומן, לתאם פגישות, להזכיר לו לקחת תרופות. ותמר? תמר הפכה לאוזן הקבועה שלו בימי שלישי בלילה, כשהוא היה שיכור מוויסקי ושובר שתיקות עם סיפורים על אבא שלו, ששרד את השואה והקים אימפריה בלי לדעת לקרוא עברית.

בשלב מסוים, זה הפסיק להיות על כסף. זה היה על שליטה, על כוח, על משחק פסיכולוגי שכולם בו שחקנים – ואף אחד לא מודה בזה.

יום אחד תמר שאלה: “אתה מאוהב בי?”
יגאל ענה אחרי שתיקה ארוכה: “אני מאוהב במה שאת גורמת לי לשכוח.”
ואז היא ענתה: “ואני מאוהבת בזה שאתה מזכיר לי מי אני לא רוצה להיות.”

העסקה נגמרה שבוע אחר כך. שקט. בלי דרמה.

אבל מאז, כל אחת מהן פתחה דרך אחרת. מיה פתחה משרד לייעוץ פיננסי לנשים צעירות. נויה כותבת ספר על פסיכולוגיה של כוח. ותמר? היא נעלמה. יש שמועות שהיא חיה באיטליה. או פשוט התחילה לחיות.

ויגאל?
הוא עדיין מגיע כל יום חמישי לקומה 29. אבל המועדון כבר לא קיים.